סקירה מאת יעל פיזם, עובדת סוציאלית מאמנת ומנחת סדנאות.

"כחובבת ספרים משובחים לילדים צעירים, נדיר מאד למצוא אותי מתלהבת מאד מספר ילדים בלי להעביר עליו איזושהי ביקורת. העובדה הזו רק מעצימה עוד יותר את התרשמותי הכנה מהספר המקסים הזה - "אבא עושה קוקיות".

הספר מגולל את סיפורה של רונה, ילדה בגילאי הגן, שנאלצת להיפרד מאמה לשלושה שבועות, עקב נסיעה לצרכי עבודה. רונה חוששת מאד מהעובדה שאמא לא תהיה בבית לפרק זמן ממושך, ומאד דואגת שיחסרו לה הדברים שאמא רגילה לעשות, שכנראה את כולם גם אבא יודע לעשות, חוץ מקוקיות. רונה ואבא מוצאים את עצמם בסיטואציה חדשה ולא מוכרת, בה אבא נאלץ לעשות קוקיות לרונה כל בוקר, בפעם הראשונה בחייו.

אבא מנסה שוב ושוב, יוצאות לו קוקיות מוזרות ומצחיקות. רונה מעודדת את אבא ונותנת בו אמון מלא שלבסוף הוא גם יצליח. בסוף התהליך אבא באמת מצליח, אבא גאה בעצמו ורונה גאה באבא.

אז למה אהבתי כל כך את הספר הנפלא הזה?

הסיפור הזה יכל בקלות להפוך לתהליך מלא כשלונות, עלבונות מהסביבה, אכזבות וגעגועים לאמא. אבל הסופרת בחרה ליצור אותו כסיפור מופלא שכולו חוויה של הצלחה ושל כיף והנאה מהדרך. רונה הלכה לגן עם קוקיות מצחיקות. על אף שהתגובה המתבקשת מצד הקוראים, היתה שהילדים ילעגו על התסרוקת המוזרה, הילדים רק היו מופתעים, וקיבלו את המצב בטבעיות, כי זה בדיוק מה שרונה שידרה להם. אהבתי גם שהסופרת לא תיקנה את הקוקיות ע"י הגננת, כמו שבדרך כלל קורה כשאבא לא מצליח לעשות קוקיות, אלא השאירה את המצב כך, אולי כדי לתת כבוד לרונה ולאבא על מאמציהם בתוך הסיטואציה המורכבת הזו.

למחרת בבוקר, כששתי הקוקיות יצאו בצד שמאל, במקום להתבאס, לבכות ולהכריז שהיא לא מוכנה ללכת לגן, רונה דווקא חשבה "שזה קצת משעשע, והלכה כך לגן". כשחברתה הטובה העירה לה ששוב יש לה "קוקיות שהתבלבלו", אמרה לה רונה בביטחון– "מה פתאום? יש לי קוקיות מיוחדות"!

וכך הסיפור ממשיך ומתקדם, ולמרות העובדה שהקוקיות יוצאות מצחיקות, וגם מתפרקות ולא מחזיקות מעמד כמו הקוקיות של אמא, רונה הופכת את הקושי הזה למקור גאווה וייחודיות שלה, היא נהנית כל כך מהדרך ומהתהליך ושמחה בקוקיות המיוחדות שאבא עושה לה.

היום שבו אבא מצליח לעשות לה קוקיות מושלמות הוא יום שמח, אבל המוקד דווקא לא נמצא שם, אלא בתהליך המיוחד שרונה ואבא עוברים יחד, ובהפיכת האתגר למשהו כייפי ומיוחד שגורם לכל ילדי הגן לרצות גם כזה. הפרט הזה אמנם לא כתוב בסיפור, אך הוא מיוצג באופן מקסים באיוריה הנפלאים של אליאנה רוזנצווייג, למשל כשביום שאבא מצליח לעשות קוקיות מצויינות, רואים את ילדי הגן, כולל בן אחד, כשלכולם גם יש קוקיות מיוחדות, כמו לרונה.

האמון בכוחות ובמסוגלות עובר לאורך כל הספר, והוא מתחיל במשפט נוסך הביטחון של אמא רגע לפני הנסיעה – "אני בטוחה שאתם מסוגלים להסתדר, ותצליחו לעשות קוקיות בדיוק כמוני". הוא ממשיך באמונה של רונה באבא למרות הקשיים וחוסר הנוחות או המבוכה, וממשיך עוד באמונה של רונה בעצמה, בגישה החיובית שהיא מגיעה איתה לגן ובמסרים הבטוחים שהיא משדרת לסביבתה. לבסוף, הסיפור מסתיים בהוכחה שכשמתאמצים ומנסים בסוף מצליחים, וגם מי שלא יודע, מסוגל ללמוד ולהצליח.

בספר שזורים ערכים רבים הקשורים לסבלנות וסובלנות, הכלה, כבוד, קבלת השונה, פתיחות מגדרית בריאה, התמדה בתהליך, ועוד. כולם מוגשים באופן נפלא, בדרך טבעית וכייפית, בלי להעיק על הקורא או להטיף לו. גם ההתמודדות עם משבר הפרידה מובאת בדרך מקסימה, נוגעת ורגישה אך מלאת כוחות וצמיחה.

אך המסר הכי חזק מבחינתי בסיפור הזה, היה המסר שבאופן אישי כל כך חשוב לי להנחיל אותו הלאה: איך שאנחנו רואים את עצמנו, כך גם ייראו אותנו. כשאנחנו מהססים, חוששים, מתביישים ולא בטוחים בעצמנו, זה המסר שנשדר לסביבה וכך גם יתפסו אותנו. מאידך, כשאנחנו בטוחים בעצמנו ושלמים עם מי שאנחנו, החברה תתייחס אלינו בדיוק באותו אופן. זה מה שרונה עשתה. כמה תעצומות נפש היו לה כדי להצליח לעמוד מול הסביבה באומץ, בדיוק כפי שהיא, למרות המבוכה, וכמה כוח, העצמה והערכה זה החזיר לה מהסביבה.

לסיום רק אציין שמורגשת ההשקעה הרבה שנעשתה בכתיבת ועיבוד הספר. האיורים נהדרים, ומוסיפים אור ומידע חדש ומעניין על הטקסט הכתוב. ניכר כי נעשתה עבודה משותפת מעולה בין הסופרת כרמי חוסטצקי משיח למאיירת אליאנה רוזנצווייג, כנראה גם בעזרתן של היועצות המוכשרות שליוו את הספר.

בקיצור, אחד הספרים. רוצו לקרוא.

#סקירותאבאעושהקוקיות